באתר
במדריך
ראשי > פסטיבלים > פסטיבל עכו חוגג 30

פסטיבל עכו חוגג 30

לרגל 30 שנה לפסטיבל עכו, נתבקש ג'קי בכר, שהיה מעורב שנים רבות בתיאטרון הרחוב, לכתוב את רשמיו לספר הפסטיבל, שיוצא לאור בימים אלו...

רחוב חם, מלא באנרגיות ועוצמה


העיר עכו היא עיר של רחוב. רחוב חזק ותוסס, נגיש, המזמין את המבקרים לחוויה יוצאת דופן. רחוב של טעמים וריחות, של קולות משלל עולמות, רחוב של מדון, של שמחה, רחוב של אהבה ושנאה, רחוב של שוק וים, רחוב של דגים ובשר, רחוב עתיק ומודרני. רחוב מורכב. אל תוך הרחוב הזה הזמין הפסטיבל את אמני הרחוב הישראלים ליצור את יצירתם. המפגש עם הרחוב היה אתגר גדול, והעמידה באתגר היא אחד ההישגים החשובים של תיאטרון הרחוב בפסטיבל עכו.

 

העיר העתיקה, שאימצה את תיאטרון הרחוב אל חיקה באהבה גדולה, מציעה חללים מרהיבים, עוצמתיים, משפיעים, פורצי דמיון ומאתגרי מחשבה ויצירה. חללים שאמנים רק מייחלים לשכמותם. לאורך השנים הועלו יצירות שנתפרו במיוחד לעתיקות העיר; אירועים בלתי נשכחים שבהם החלל היה לשחקן מרכזי. למשל, "קסטלמונדו" של תיאטרון ארמא, שעלתה בחצר המצודה, ושהיתה הפעם הראשונה שבה ראינו קבוצה ישראלית עובדת על חוויה טוטאלית מסביב לקהל ב–360 מעלות, בחלל עתיק ורב שכבתי; תיאטרון קליפה עם "לבירינט", הוביל את הקהל בנבכי סיפור ויזואלי מוזר ולעתים מפחיד, בינות לחומות הענק של החפיר הצפוני; תיאטרון אורתודה העלה את "מטרבין" בחצר בית ערבי בתוככי העיר העתיקה, ויצר חוויה סרקסטית וקשה על עַם שעבר רצח ראש ממשלה.


תושבי עכו, ערבים ויהודים כאחד, חיבקו את תיאטרון הרחוב, ועם השנים למדו להכיר את השפה המיוחדת של אמנות אינטראקטיבית זו. בשנים הראשונות, האנרגיה האינסופית של ילדי המקום ושמחת המפגש עם האמנים גרמו לא אחת לפירוק הגבולות בין במה למציאות. עם הזמן, הילדים למדו לשמור מרחק ולתת כבוד לאמנות. בתוך הדיאלוג שנוצר עם הילדים הפכו אלה להיות "עוזרים ראשיים" של מנהלי ההצגות, "נושאי כלים", "שומרים" ודמויות מלוות להפקות שעלו ברחוב הביתי שלהם.


לצד האהבה הגדולה והקבלה המוחלטת, היה זה תמיד קשה להופיע ברחוב העכואי. הרחוב חם, עמוס באלפי אנשים, מלא אנרגיות. תיאטרון רחוב זקוק לקהל צופים חי ומגיב כמו לאוויר לנשימה, וכאן נתקלו המופיעים במסת קהל אדירה, עוצמתית, שלעתים רמסה את המופע על יוצריו. היה צריך ללמוד כיצד לשחק ברחוב העכואי, על מנת לצאת ממנו בשלום. אמנים רבים חוו כישלון בדיאלוג עם הקהל הרב, ויש מי שחשו ניצחון בקרב, לאחר שהצליחו למצוא את הדרך והשיטה לשחק ברחוב ההומה. תיאטרון הרחוב הישראלי התפתח והושפע מפרויקטים וקבוצות שהצליחו או כשלו בעכו.

זרמים אמנותיים רבים עברו בפסטיבל ועיצבו את דמותו. בשנים הראשונות הגיעו אמני רחוב והליצנים. בשנתו השנייה מיסד הפסטיבל את חלקם של מופעי הרחוב, תוך שהוא נושא עיניו אל אחיו הגדולים באירופה, שבהם התפתחה תרבות עשירה של תיאטרון רחוב עדכני ובועט. פבלו אריאל היה הראשון שעסק בבימוי וניהול מופעי החוצות בפסטיבל. הוא היה אחד החלוצים שהציעו חשיבה מכוונת והובילו לניהול אמנותי של הרחוב העכואי.


באמצע שנות השמונים הגיעה שעתו היפה של תיאטרון הרחוב. קבוצת מהרבא החלה לפעול, בניהולו האמנותי של אברהם דנא, אותו אפשר לכנות אבי תיאטרון הרחוב בישראל. מהרבא היתה אחת הקבוצות המקצועיות הראשונות שמצאו בעכו בית לפיתוח יצירה מקורית ואתר להתנסות על קהל חי. התכנים היו בסיסיים, והילכו סביב עולם הליצנות והקרקס הקלאסי. אבל ההרגשה היתה של ראשוניות. וז'אנר חדש נולד. בשנות התשעים הגיעה המהפכה. בבת אחת צמחו כעשר קבוצות תיאטרון רחוב ואמנות מיצג. אמנים רבים חזרו מלימודים בחו"ל, התחושה במדינה היתה של פתיחות ותקווה לעתיד טוב יותר, והיצירה פרחה. הפסטיבל התרחב, ובנה מערכת מקצועית ומיומנת לטיפול באירועי החוצות. הקבוצות הפכו את עכו לבית של יצירה והתנסות, והביאו שטף גדול של יצירות - בועטות, חצופות, מתריסות, נועזות ומקצועיות. התחרות בין הקבוצות עודדה וחיזקה את פרץ היצירתיות.


הפקות רבות הציגו רגעים גדולים וזכורים לטוב. הצגת הרחוב של משה מלכא, "זיצלנד", הפכה ללהיט מצחיק והיסטרי, כשהקהל נותר פעור פה מול חבורת גברים מטורפת בלבוש נשי, שהמציאה שפה ותרבות התנהגות חדשה לחלוטין. "פולחן האש" של תיאטרון דיאבולו בבימויו של משה חנוכה, שבו גם שיחקתי, הציג תהלוכת רחוב ברוטלית, חזקה ומסוכנת, עם לפידים ופעלולי אש, שהתגרתה ברחוב ובערכים הישראליים. זכורים לטוב גם קבוצת תו עם "בית"; "חנוך נסיך ההוויה" של קבוצת מטטרון; תיאטרון ארמא עם "עזאזל" בחאן אל עומדאן; חוני המעגל עם "בשר תותחים". באותה תקופה עלו הפקות רבות ונפלאות, וקצרה היריעה מלהזכיר כאן את כולן.


אירועי הרחוב התקבלו בחיבוק, והקבוצות החלו לדרוש מהפקת הפסטיבל יחס שווה להצגות התחרות של הפסטיבל, מבחינה אמנותית ותקציבית. הטענה היתה שקיימים שני פסטיבלים. פסטיבל התיאטרון באולמות, ופסטיבל הרחוב ברחוב. הלחץ הוביל להוספת תחרות להצגות הרחוב, שיתוף יוצרים בוועדות האמנותיות, ופתיחת הדלתות לאמני ויוצרי הרחוב שהשפעתם על אופי הפסטיבל גדלה.

 

שנות האלפיים הגיעו בשבר גדול. האינתיפאדה השנייה פרצה, ועימה פיגועים רצחניים ברחובות הערים. הרחוב היה לזירת קרב, ותיאטרון הרחוב הורחק מהחלל הטבעי שלו. שנתיים עגומות עברו על אמני הרחוב בישראל, על הקבוצות המקצועיות ועל הפסטיבלים. גם פסטיבל עכו נאלץ לצמצם את היקף אירועי החוצות והתמודד עם ביטולים ודחיות. המכה היתה קשה. החזרה לשגרה היתה איטית, והתוצאה הראתה שהקבוצות לא שרדו את התופת. הפסטיבל ניסה לדחוף ולשקם את הפעילות המדהימה של שנות התשעים, אולם פחות ופחות אמנים היו מוכנים לחזור ולסמוך על הרחוב כחלל עם פוטנציאל בטוח לעבודה. הפסטיבל עבר לתקופה של אירועי חוצות קלילים יותר. עדיין, הפעילות היתה רחבה ועשרות אלפי צופים המשיכו לפקוד את האירועים, אולם משהו היה חסר. הקבוצות נעלמו מהשטח, והזירה התפנתה למופעי קרקס, פעלולים ואטרקציות.

 

פסטיבל עכו בן שלושים. בהיסטוריה של תיאטרון הרחוב בישראל, הוא ייצרב לדורות כמעבדה מדהימה. ברגעיו הגדולים והמרגשים, ברגעי האימה ובתקווה הגדולה שנטע בנו. האם יקום דור חדש, צעיר, יצירתי, חתרני ואנרגטי שיחזור להתמודד עם הרחוב העכואי וישיב אליו את ימיו הסוערים ושטופי היצירה? ימים יגידו. תיאטרון הרחוב - ברומטר של תקופה, חיים, תקווה ותרבות - מחכה לדם חדש.

 

ג'קי בכר , שחקן, במאי, יוצר תיאטרון רחוב, מנהל אירועי חוצות בשנים 1997 עד 2001, מפיק הפסטיבל בשנים 2002 עד 2005.
 

(20.10.09)
הניוזלטר Live Marketing  |  תנאי שימוש  | 
כל הזכויות שמורות ל - promomagazine.co.il ©